התקליטור הוא אמצעי אחסון זהה בגודלו לתקליטון, המאחסן מידע מסוגים שונים בצורה ספרתית. התקליטור משמש בעיקר לאחסון מוסיקה והחליף את קלטות הסרט המגנטי שעדיין בשימוש בעיקר במכשירי שמע לרכב.
בתחילה היו התקליטורים ניתנים לקריאה בלבד, אך התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת כיום לכתוב על תקליטורים (לצרוב) וכן לשכתב את תוכנם.
טכנולוגיה חדישה יותר, ה DVD , מאפשרת כתיבת מידע רב יותר על אותו מרחב.

התקליטור בנוי משכבות של: מצע פלסטיק רב פחמתי, שכבה דקה של מתכת מחזירת השתקפות וציפוי מגן חיצוני. ישנם שני סוגים בסיסיים של תקליטורים:
1. CD-R: תקליטור המאפשר כתיבה פעם אחת בלבד. בין שכבת הרב פחמן למתכת מצויה שכבה של צבע מפולימר אורגני המשמשת לכתיבת המידע. הרכב שכבת הצבע משונה ע"י חשיפה לתדירות מסוימת של אור. לחלק מתקליטורי ה"כתיבה בלבד" יש שכבת מגן נוספת בין הפולימר לפני התקליטור. חריצה מוקדמת של מסלול ממרכז התקליטור החוצה מדריכה את עינית הלייזר בקריאה ובכתיבה. העינית יוצרת בשכבת הצבע הפולימרי "הרים ועמקים" הזהים לאלו שבתקליט רגיל ומאפשרת חיקוי של המידע בתקליט המסורתי.
2. CD-RW: תקליטור הניתן לשכתוב. בדומה לתקליטור הניתן לכתיבה בלבד מוסיפים שכבה נוספת: במקום הצבע הפולימרי ישנו מצע-סגסוגת הניתן לשינוי מספר רב של פעמים במופעו הגבישי ע"י חשיפה לאור, הודות לטכנולוגיה הנקראת "שינוי פזה אופטית". התבניות הנוצרות במצע הן פחות ניכרות, ולכן יש צורך בהתקן רגיש יותר לצורך קריאה, ולכן רק התקנים "מרובי קריאה" (Multi Read) מסוגלים לקרוא מידע מתקליטור משוכתב בצורה מהימנה. שכבת ההקלטה היא לרוב סגסוגת של כסף, אינדיום, טלריום ואנטימון דחוסים בין שתי שכבות של חומר מבודד המושך עודף חום משכבת ההקלטה. אחרי חימום שכבת ההקלטה לטמפ' מסויימת, היא תהפוך לגביש כשתתקרר, אך אם תחומם יתר על המידה, תאבד יציבות ההתגבשות. כך מתבצעת הכתיבה והקריאה: אזורים מגובשים ולא מגובשים יסמנו את הספרות אפס ואחת בהתאמה. על מנת "למחוק" מידע מהתקליטור על עינית הלייזר לחמם את האזור עד לאיבוד הגבישות, לתת לו להתקרר, ולכתוב מחדש.